מחר תחל ועדת חוקה חוק ומשפט בראשות חבר הכנסת פרופ' מנחם בן ששון בחקיקת חוק למינוי ישיר של ראש הרשימה שתקבל את מרבית הקולות בבחירות לראשות הממשלה ללא צורך בקבלת אמון הכנסת. מעשה חקיקה זה עשוי להיות החשוב ביותר של הכנסת הנוכחית ולשנות את פני הממשל הישראלי.מדינת ישראל סובלת מאחת ממערכות הממשל החלשות ביותר במשפחת המדינות המפותחות. שקלול נתונים של הפורום הכלכלי העולמי משנת 2005 מעלה שהביצועים של המערכת הציבורית הישראלית מדרגים אותה במקום העשרים ותשעה מתוך שלושים. לעומת זאת, המגזר העסקי בארץ מדורג במקום השמיני מתוך שלושים ואילו איכות האוכלוסיה הישראלית מבחינת השכלה וטכנולוגיה היא מן הגבוהות בעולם. כך שבעוד שברוב מדינות העולם רמת התחרותיות של המגזר הציבורי דומה לזו של המגזר העסקי, הנתונים הנ"ל ממקמים את ישראל בקרב משפחת המדינות שבהן המגזר הציבורי כושל בהשוואה למגזרים האחרים בחברה. במילים אחרות, המגזר הציבורי הוא המעצור הבולם את התפתחותה של ישראל.
שורש הבעיה נעוץ בשיטת הממשל הנוכחית שמייצרת קדנציות קצרות ולא יציבות, בעיקר של השרים, ופיצול בזרוע המחוקקת ובזרוע המבצעת. השיטה הנוכחית גורמת לכך ששניים משלושת שריו הבכירים של כל ראש הממשלה – שר הביטחון, שר החוץ או שר האוצר – הם יריביו הפוליטיים מתוך מפלגתו או ממפלגות אחרות. על פי נתוני המרכז הישראלי להעצמת האזרח, מאז קום המדינה היו בישראל שלושים ואחת ממשלות ובאחת עשרה השנים האחרונות התקיימו חמש מערכות בחירות. אורך הקדנציה הממוצע של ממשלה עומד על כשנתיים וזה של שר הוא כשנה בלבד.
מבנה זה גורם לתופעות קשות מאוד. בין השאר, ראש הממשלה והשרים הבכירים מקדישים חלק ניכר מזמנם להישרדות פוליטית; קיימים תמריצים חזקים להתנהלות מגזרית, קצרת טווח ופופוליסטית; נפגעת יכולתה של המדינה לעצב מדיניות ארוכת טווח ולבצעה; נשחק כוחו של הדרג הנבחר מול הפקידות; ואנשים טובים נרתעים מלהצטרף למערכת הפוליטית.
בסביבה כזו אין פלא שמדינת ישראל כושלת בכל פרויקט שמחייב שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע. הפקידות הבכירה, ארגוני העובדים וראשי רשויות מקומיות נעים בין כוח רב לאין-אונים. מצד אחד, שרים שרוצים לחולל שינוי שאינו לרוחם הם רעה חולפת בלבד; קצת שירוך רגלים ומקלות בגלגלים והשר יעבור מתפקידו. מצד שני, גם השרים שכן לרוחם עוברים מתפקידם במהרה. חולשת הממשל המרכזי היא המכנה המשותף בין משך הזמן הנדרש לבניית רכבת תחתית בתל-אביב, הכשלון בטיפול במיעוט הערבי, המחדלים של מערכת החינוך והעובדה שנמלי הים של ישראל ידועים לשמצה באגן הים התיכון בחוסר יעילותם.
באווירה כזו אין פלא שמעמדו של השלטון המרכזי בירושלים – הכנסת והממשלה – הולך ונשחק בעוד שמגזרים אחרים בחברה הישראלית עולים למרכז הבמה ומניעים את העשיה. בישראל של היום, בריק המתרחב, עולה כוחם של המגזר העסקי, העמותות, ראשי הרשויות המקומיות, ארגוני העובדים וכל גורם אחר שמוכיח יכולת לבצע.
לכן, מלחמת לבנון היא רק סימפטום של מחלה קשה. ועדת וינוגרד ייחדה חלק משמעותי ממסקנותיה והמלצותיה לשינויים מבניים הנדרשים בסביבת הביטחון הלאומי של ישראל. היא קראה לראש הממשלה לשתף פעולה עם שרת החוץ ושר הביטחון אך לא פירטה את ה"אילוצים משטריים" שמקשים על שיתוף פעולה כזה. כיצד יוכל ראש הממשלה לשתף פעולה עם שריו הבכירים, כאשר האחרונים חותרים כל הזמן לכשלונו ולהחלפתו? מדוע שישתף את אנשיהם בהתלבטויותיו אם הם עלולים לעשות שימוש בשיקולים אלה כנגדו?
הכתובת על הקיר: שיטת הממשל הנוכחית פשטה את הרגל. העת בשלה לשינוי. דווקא מן המציאות הפוליטית שנוצרה לאחר דו"ח וינוגרד יתכן שתצמח ישועה
