מבצע 'עופרת יצוקה' החזיר רק לרגע את רוח ההתגייסות הלאומית ואת תחושת השליחות של תושבי עוטף עזה ושל הציבור הישראלי. ואולם, עם תום המבצע חוזר אזור עוטף עזה לשגרת החירום השוחקת כבר שנים ארוכות. מציאות זו חושפת את הריק התפיסתי הישראלי בנושא האתגר הייחודי שמציבה 'שגרת החירום'.
במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', הצליחה ממשלת ישראל לרכז מאמץ אדיר בדרום הארץ, שכלל את הפעלת מערך העורף, הזרמת משאבים כספיים ומתן תשומת לב לצרכים הרבים והמיוחדים של התושבים (ר' מסמך מכון ראות: מסקנות ראשונות לעורף ממבצע עופרת יצוקה). על רקע זה, נראה כי הזירה האזרחית הישראלית הגיעה להשגים מרשימים במהלך המבצע.
ואולם, עם תום המבצע וחידוש שגרת החירום, ממשלת ישראל צמצמה את פעילותה בעוטף עזה. נראה כי הממשלה מצליחה להיערך לתקופות של הסלמה מוגבלות בזמן, אך מתקשה לגבש מדיניות כוללת להתמודדות עם תקופות החירום המתמשכות 'על אש קטנה'.
שגרת החירום מציבה אתגר ייחודי לישראל ומעצימה את הצורך באסטרטגיה לאומית לחיזוק החוסן של האוכלוסייה המתמודדת ביום-יום עם 'טפטוף' הקסאמים. אסטרטגיה זו מחייבת התייחסות לכל הבטי החוסן המקומי הכוללים הטמעת 'תרבות של מוכנות' לחירום בקרב האזרחים, ופיתוח חברתי-כלכלי ביישובי עוטף עזה. זאת, על מנת להעניק לאוכלוסייה את היכולת לשפר את איכות חייה למרות (ובזכות) המצב הביטחוני.
