לאחרונה, גורמים שונים בהנהגה הפלסטינית חוזרים ומביעים התנגדות לרעיון המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז). עמדה זו אף קיבלה חיזוק מנשיא מצרים, חוסני מוברכ, שפסל אף הוא אפשרות זו: "אמרתי לישראלים – תשכחו מפיתרון זמני ותשכחו מגבולות זמניים". נראה שהתגבש קונצנזוס בקרב גורמים אלו נגד רעיון המפג"ז ברם רעיון זה עדיין תקף במיוחד לנוכח מה שנדמה כמבוי סתום מדיני.
המתווה של תהליך אוסלו (החל מ-9/93)כמו גם תהליך אנאפוליס (החל מ-11/07) היה מבוסס על גישת החבילה להסדר קבע ישראלי-פלסטיני, קרי חתירה להסדר קבע באמצעות עריכת הסכם מקיף אחד שיפתור את כול הסוגיות התלויות ועומדות בין ישראל והפלסטינים. זאת בניגוד למפת הדרכים (2003) לפיה תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים כבר בשלב השני של התהליך. נראה שלמרות שההנהגה הפלסטינית ממשיכה להצהיר כי היא תומכת במפת הדרכים, למעשה היא חוזרת למתווה אוסלו. כך למשל, יו"ר הרשות, אבו-מאזן, הצהיר כי הוא מתנגד בכל תוקף להקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ותומך רק בסיום מלא של הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית "על כל אדמתנו הלאומית".
התבטאויות אלו ממחישות שההנהגה הפלסטינית פועלת עדיין בדינאמיקה של הכול או לא כלום בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתנגדת לכל הסדר זמני. אולם מתווה זה, במיוחד לנוכח פערי העמדות בין הצדדים והפיצול הפנים פלסטיני המעמיק, אינו נראה ישים. לכן, דווקא מתווה שאינו מוביל בהכרח להסדר קבע אלא מתרכז בשדרוג הרשות הפלסטינית לקראת הכרה בה כמדינה עשוי להיות יעיל יותר בעיגון עקרון ההפרדה בין העמים, הפרדה חיונית לביטחון הלאומי של ישראל (ר' התהליך המדיני מול הרש"פ גדה: להוביל או להיות מובלים!)
