ממחקר שפרסם הצוות עולה כי אין גוף בין רה"מ לקהילת המודיעין הישראלית, ואין מנהל ומנגנונים המאפשרים תיאום. כתוצאה מכך, אין לקהילה תוכנית עבודה משותפת, אין תיאום בין השירותים באשר לבניין הכוח שלהם ואין ראייה כוללת של הקצאת המשאבים ביניהם.

קיים צורך בסנכרון מערכת המודיעין והדבר אפשרי רק אם תוקם שדרת ניהול מרכזית שתהיה בעלת סמכויות תכנון, תיאום ובקרה ובעלת מטה חזק.

בהקשר זה, במסגרת השאיפה לפיתוח יכולות החשיבה האסטרטגית במוסדות הממשלה, שיתף מכון ראוּת פעולה עם משרד רה"מ כדי לגבש תפיסה להקמת יחידות תכנון מדיניות במשרדי הממשלה השונים. בבסיס תפיסה זו הניח המכון את המושגים: תכנון וסנכרון.

להרחבה ר'
"אגפי המדיניות – כלי עזר לניווט".

 במענה לשאלתו של מלמד: כיצד זה קרה לנו…? עונה בן-דוד: "בשל מבנה השלטון, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה באף תחום, ונציגינו נאלצים לעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות ובראייה נקודתית וסקטוריאלית .. הפתרון היסודי הוא שינוי שיטת ".הממשל וטיפול בבעיית ארעיות הקדנציות

בן-דוד פוגע בלב העניין. ממשלת ישראל כושלת בהשוואה לרוב המדינות המפותחות. בכל תחום שמחייב שיתוף פעולה בין-זרועי, ישראל סובלת מתת-תפקוד. זהו המכנה המשותף בין הטיפול הכושל במפוני עזה, בערבי ישראל, במערכת החינוך או במצבי משבר לאומיים.

מכון ראות הוקם כדי לנסות ולתת מענה לבעיה זו (ר' פוסט בבלוג באנגלית) ועוסק בהיבטים רבים שלה . אין לי ספק שזו הבעיה הבוערת ביותר של מדינת ישראל.

שורש הבעיה נעוץ בשיטת הממשל הנוכחית שמייצרת קדנציות קצרות ולא יציבות, בעיקר של השרים, ופיצול בזרוע המחוקקת ובזרוע המבצעת. השיטה הנוכחית גורמת לכך ששניים משלושת שריו הבכירים של כל ראש הממשלה – שר הביטחון, שר החוץ או שר האוצר – הם יריביו הפוליטיים מתוך מפלגתו או ממפלגות אחרות. על פי נתוני המרכז הישראלי להעצמת האזרח, מאז קום המדינה היו בישראל שלושים ואחת ממשלות ובאחת עשרה השנים האחרונות התקיימו חמש מערכות בחירות. אורך הקדנציה הממוצע של ממשלה עומד על כשנתיים וזה של שר הוא כשנה בלבד.

מבנה זה גורם לתופעות קשות מאוד. בין השאר, ראש הממשלה והשרים הבכירים מקדישים חלק ניכר מזמנם להישרדות פוליטית; קיימים תמריצים חזקים להתנהלות מגזרית, קצרת טווח ופופוליסטית; נפגעת יכולתה של המדינה לעצב מדיניות ארוכת טווח ולבצעה; נשחק כוחו של הדרג הנבחר מול הפקידות; ואנשים טובים נרתעים מלהצטרף למערכת הפוליטית.

בסביבה כזו אין פלא שמדינת ישראל כושלת בכל פרויקט שמחייב שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע. הפקידות הבכירה, ארגוני העובדים וראשי רשויות מקומיות נעים בין כוח רב לאין-אונים. מצד אחד, שרים שרוצים לחולל שינוי שאינו לרוחם הם רעה חולפת בלבד; קצת שירוך רגלים ומקלות בגלגלים והשר יעבור מתפקידו. מצד שני, גם השרים שכן לרוחם עוברים מתפקידם במהרה. חולשת הממשל המרכזי היא המכנה המשותף בין משך הזמן הנדרש לבניית רכבת תחתית בתל-אביב, הכשלון בטיפול במיעוט הערבי, המחדלים של מערכת החינוך והעובדה שנמלי הים של ישראל ידועים לשמצה באגן הים התיכון בחוסר יעילותם.

באווירה כזו אין פלא שמעמדו של השלטון המרכזי בירושלים – הכנסת והממשלה – הולך ונשחק בעוד שמגזרים אחרים בחברה הישראלית עולים למרכז הבמה ומניעים את העשיה. בישראל של היום, בריק המתרחב, עולה כוחם של המגזר העסקי, העמותות, ראשי הרשויות המקומיות, ארגוני העובדים וכל גורם אחר שמוכיח יכולת לבצע.

לכן, מלחמת לבנון היא רק סימפטום של מחלה קשה. ועדת וינוגרד ייחדה חלק משמעותי ממסקנותיה והמלצותיה לשינויים מבניים הנדרשים בסביבת הביטחון הלאומי של ישראל. היא קראה לראש הממשלה לשתף פעולה עם שרת החוץ ושר הביטחון אך לא פירטה את ה"אילוצים משטריים" שמקשים על שיתוף פעולה כזה. כיצד יוכל ראש הממשלה לשתף פעולה עם שריו הבכירים, כאשר האחרונים חותרים כל הזמן לכשלונו ולהחלפתו? מדוע שישתף את אנשיהם בהתלבטויותיו אם הם עלולים לעשות שימוש בשיקולים אלה כנגדו?

הכתובת על הקיר: שיטת הממשל הנוכחית פשטה את הרגל. העת בשלה לשינוי. דווקא מן המציאות הפוליטית שנוצרה לאחר דו"ח וינוגרד יתכן שתצמח ישועה